שמי רבקה מוריסון.
אני בת 52. אני חיה בדנבר עם בעלי טום ושני הלאברדורים שלנו.
לפני ארבע שנים, הצלצול התחיל.
בהתחלה, זה היה רק זמזום קלוש. מעצבן אבל ניתן לניהול.
"כנראה רק סטרס", אמרתי לעצמי. "זה יעבור".
זה לא עבר.
תוך שישה חודשים, הצלצול הפך לבן הלוויה הקבוע שלי.
צרחה בתדר גבוה שמעולם לא פסקה. לא לשנייה אחת.
הבקרים היו עינוי. אבל הלילות? הלילות היו גיהינום.
הייתי שוכבת במיטה נואשת לשינה בזמן שהצליל הזה קדח לי בתוך הגולגולת. שעה אחרי שעה, בוהה
בתקרה, צופה בשעון מתקתק וחולף על פני חצות... 1 לפנות בוקר... 2 לפנות בוקר... יודעת שאני צריכה לקום לעבודה בעוד כמה שעות אבל לא מסוגלת להשקיט את הצרחה בראש שלי.
טום התחיל לישון בחדר האורחים כי הייתי מתהפכת מצד לצד במשך שעות, משאירה אותו ער עם חוסר המנוחה שלי.
הקולגות שלי בעבודה שמו לב שאני לא מצליחה להתרכז בישיבות יותר. הייתי מאבדת את חוט המחשבה באמצע משפט, הצלצול הצורם הזה מטביע כל דבר אחר.
הבת שלי שאלה למה אני נראית כל כך "מנותקת" במהלך השיחות שלנו. לא יכולתי לספר לה את האמת – שאני בקושי מחזיקה מעמד, שכל שיחה מרגישה כמו לנסות לדבר כשסירנה של אזעקת אש פועלת לי בתוך המוח.
האמת הייתה פשוטה: רעש שרק אני יכולה לשמוע דחף אותי לאט לאט לעבר שיגעון.
ואז הגיע הלילה ההוא במרץ.
3 לפנות בוקר. ערה לגמרי. הצלצול כל כך חזק שרציתי לצרוח.
מצאתי את עצמי באמבטיה, בוכה, תוהה אם אלו הולכים להיות החיים שלי לנצח.
אם אי פעם אדע שוב שקט. אם הצלצול יהיה הדבר האחרון שאשמע לפני שאמות.
